Looking for Something?
עיון בקטגוריה

הבלוג שלי

אז למה באמת כדאי לכם לשמוע על התרבות היפנית?

מחברת

אתמול בתי בת ה-8 הלכה לראשונה לשיעור ניסיון ב קראטה. ליוויתי אותה וישבתי לראות את השיעור.

פתאם ראיתי ממש ברור איך יפן נוגעת בכולנו, פה בהכי קרוב, ליד הבית. היא חדרה לתרבותנו ולהוויתנו בכלל בלי שנשים לב –
סרטי אנימציה כמו "הלב" ו"מולאן", מכוניות (סובארו, טויוטה, הונדה ועוד היד נטויה), חשמליים למיניהם של סוני, סניו, טושיבה (וגם כאן היד נטויה), סושיות בכל מקום ואפילו החלקה יפנית…

אם פעם הם רצו להידמות לנו, הרי שהיום אנו רוצות להיות חלקות שיער ומלוכסנות עיניים כמותן. יופי אקזוטי.

וכמובן כל אמנויות הלחימה שכמעט כל ילד ישראלי עובר דרכן (וגם חלק מהמבוגרים)- בין אם מדובר בטרנדים היותר חדשים כמו אייקידו וקנדו או שמות אפילו יותר קשים להיגוי כמו ג'ייג'יטסו, ובין אם באלה היותר מוכרים כמו קראטה (אין כמעט ילד בדורי שלא מכיר את "קראטה קיד", וחלק מהילדים שראו אולי אפילו הלכו להתאמן בקראטה בהשראת הסרט). כל השמות הללו הגיעו מיפן או סין, או שניהם…

שמחתי לראות את התרבות היפנית שאני מכירה כל כך הרבה שנים משתקפת דרך הסנסיי ("מורה" ביפנית) שסיפר לבתי וחבריה על ערכים כמו כבוד, שליטה עצמית וענווה – ערכים סמוראים שהתגלגלו במשך מאות שנים מיפן הרחוקה של המאה ה-16 עד  לחוג קראטה של קטנטנים מתוקים במצפה הילה.

הרבה זמן אני חושבת לעצמי שהתרבות היפנית היא באמת מופלאה, ובמובנים רבים יכולה להשלים את החלקים שאנו כישראלים קצת חסרים  לפעמים – התחשבות באחר, סבלנות, צניעות. שמחתי לראות שבתי בת ה-8 יכולה לקבל קצת מאלה דרך אימון בקראטה. ועל הדרך אולי גם תלמד להגן על עצמה מפני סכנות בדרך…

ואם אתם רוצים לשמוע איך התרבות היפנית יכולה לתרום לשיפור חייכם, אתם יותר ממוזמנים להתקשר אלי, ולשמוע על פעילויות והרצאות שאני עורכת ברוח יפן.

 

מחכה לשמוע מכם

עדי ענבר-שמן 054-4746262

 

להיות סטודנטית

מחברת

והנה מתחילה לה עוד שנה…

 

והנה אני שוב סטודנטית…

את הלימודים האקדמאיים שלי התחלתי וסיימתי לא כל כך מזמן.

בכלל, כל סדר החיים שלי לא כל כך מסונכרן  עם אנשים מסביבי – התחלתי ללמוד בגיל מאוחר, הפכתי לאמא בגיל מאוחר (בגיל 35…בכל זאת טיפה מוקדם מדי לטעמי…), ורק עכשיו אני מקדמת את הקריירה שלי. הכל התבלבל אי-שם בארבע השנים היפניות….

רוב הזמן אני די מרוצה מזה. גם כסטודנטית בוגרת (כדי לא לומר מבוגרת) הייתי מרוצה. אהבתי מאוד את הלימודים, והשקעתי בהם את כל כולי (כולל נסיעה בטרמפים לאוניברסיטה 5 ימים בשבוע עד החודש ה-5 להריוני).

התחלתי את הלימודים "רווקה זקנה", סיימתי אותם עם שני ילדים ושני תארים, וקצת יותר "זקנה". הסוף כבר היה קשה. להגיש עבודות סמינריוניות עם שני תינוקות בבית, זה לא דבר של מה בכך…

רק ליהנות

והנה אני שוב סטודנטית…אבל כזו שמלקקת דבש. או אם תרצו, את הדובדבן של הקצפת. באקדמיה קוראים לזה "שומעת חופשיה". כשמה כן אני – חופשיה.

תארו לכם, להגיע לאוניברסיטה, לשתות בנחת את הקפה של הבוקר (אני יוצאת עוד לפני שכל הבית מתעורר, אבל מקבלת את הפיצוי בנחת של הקפה…), לשמוע הרצאה מאלפת של ד"ר מיקי-בול דליות (אחת המרצות האהובות עליי), להספיק לגנוב ארוחת צהריים קלה, ו…זהו! בלי עבודות, בלי מבחנים, בלי להיות מחויבת להגיע לשיעורים (לדעתי אין מושג כזה "סטודנטים חופשיים". המרצים שלי תמיד בדקו נוכחות…).  רק ליהנות!! ממה? מהאוירה הסטודנטיאלית, מהרצאה מעניינת ומיום חופש מהבית. ואלי מעוד כמה דברים בדרך.

מגיע לי?                                                                                            

   מאז שסיימתי את הלימודים אני מקפידה לקחת קורס סמסטריאלי אחד בשנה. (זו בסה"כ השנה השניה). יש עוד כל כך הרבה דברים שרציתי ללמוד ולא הספקתי (או לא הסתדר טוב עם מערכת השעות). כל כך הרבה דברים שאני עוד רוצה לדעת…כל פעם מחדש אני מתלבטת על זה המון זמן לפני – האם אני יכולה להרשות לעצמי כלכלית? האם אני באמת יכולה לפנות לזה זמן? האם מגיע לי? האם הילדים שלי יהיו נורא מסכנים כי אמא לא תהיה יום אחד בבית מהבוקר עד הערב המאוחר?

כל פעם מחדש אני מתלבטת, כל פעם מחדש אני מברכת את עצמי על ההחלטה.

אנימציה – לא רק וולט דיסני

אז מה למדתי בשיעור הראשון?

למדתי ששלגיה ושבעת הגמדים של וולט דיסני נוצר כסרט אנימציה הראשון באורך מלא בשנת 1937(!!), ושהאנימציה היפנית אז עוד היתה לגמרי בחיתוליה. שהאיכות היפנית היתה אז ירודה בהרבה מזו האמריקאית ושבעשרות השנים שעברו מאז הרבה דברים קרו. אמנם, וולט דיסני רק הלך והשתפר, אבל עולם האנימציה היפני (אנימה, כפי שהוא נקרא ביפנית) עשה קפיצת דרך אדירה.

מי זוכר כילד את " האווזים של נילס הולגרסון", "הלב" ו"בטי בופ"?  כל הסרטים האלה הם סרטי אנימציה שהגיעו אלינו מיפן.

והאם יש ילד היום שאינו מכיר את "מולאן"? למרות שהיא סינית, גם היא מיפן….

שמות כמו Tezuka osamu, Ghost in the shell  או "אסטרו בוי" אולי לא אומרים לכם הרבה, אבל אם יש לכם בני נוער בבית, סביר להניח שהם מכירים את השמות הללו. כולם מעולם האנימציה היפנית.

בערך משנות ה-90 עולם האנימציה היפנית הולך וכובש את העולם, והיום הוא ללא ספק חלק מהתרבות הישראלית; רק בשבוע שעבר השתתפתי בפסטיבל תרבות יפן בירושלים. באחד הערבים התקיימה תחרות "קוספליי" (costume play) – חברה צעירים שמתחפשים לדמויות מסרטי אנימציה. את כל התלבושת הם תופרים ומכינים לבד, כולל הדבקות וניפוחי שמלות. את כל האביזרים הם מכינים לבד כולל קרניים, חרבות ועוד. הם משתמשים בחומרים שונים שאת שמם מעולם לא שמעתי, וכמעט אף אחד מהם לא למד לעשות זאת באופן מקצועי. יותר מזה – אנחנו מדברים פה על חבר'ה שרובם נעים מגיל 12(!!) ועד 18 לערך. ממש מורידה בפניהם את הכובע. יכולים בהחלט ללמד אותי דבר אחד או שניים על אנימציה.

20141023_201605 20141023_202109 20141023_214029

ואם אתם עדיין לא מאמינים לי שעולם האנימציה כבש את העולם, וגם אותנו אז כדאי שתדעו שתצוגות  קוספליי שכאלה נערכות בהשראת "פורים" של ימי ראשון אחה"צ ברחוב Harajuku שבטוקיו. פשוט חגיגה לעיניים. (כנסו פה לקישור, זה מדליק)

אם מעניין אתכם לשמוע עוד על פורים יפני שכזה, אשמח לבוא ולספר לכם סיפורים מעולם אחר. עולם מופלא, קסום ופנטסטי.

מוזמנים ליצור איתי קשר: עדי 054-4746262

yapanichi@gmail.com

 

רגע של נוסטלגיה

ולטובת הנוסטלגיה, ולמי שעדיין מרגיש קצת ילד הנה לכם קטע משלגיה ושבעת הגמדים, מהתקופה שרובנו עדיין לא נולדנו .

ואם הקטע הקצר הזה מזכיר לכם ילדות, המלצה לסוף השבוע הקרוב – הכינו את הפופקורן וכוס תה (מיץ ענבים לילדים), התכרבלו מתחת לשמיכה ואל מול הטלויזיה (שלגיה או כל סרט אנימציה אחר),והתענגו על מנגינת הגשם הקרב ובא (אינשאללה).

מאחלת לכם סוף שבוע נעים במיוחד,

עדי

חמישה טיפים לנוסעים ליפן. וגם לאלה שלא…

מחברת

תקופת החגים זו תקופה בה כל עם ישראל נוסע לאן שהוא.

מאחר וזוהי גם תקופת הסתיו, עונה יפהפיה ומומלצת לנסוע ליפן, החלטתי לאסוף עבורכם 5 טיפים ממש חשובים שכדאי לדעת לפני שנוסעים ליפן. בכל יום בשבוע הקרוב אפרסם עבורכם טיפ אחד (ספרו לי איזה טיפ אהבתם ביותר):

  1. שפה – קשה לתקשר ביפן. מעטים הם אלה שדוברים אנגלית, במיוחד ככל שמתרחקים מטוקיו. אתם יכולים להצטייד מראש במפות ומידע בעברית או באנגלית לפני שאתם נוסעים או להכנס בכל תחנת רכבת ל tourist information ולקבל מהם שפע של מידע בשפה האנגלית. וזה מוביל לעיתים לסיטואציות מוזרות; היפנים אמנם מנומסים להפלא ומסבירי פנים, אבל אל תבהלו אם לא יכניסו אתכם למסעדה או שיתעלמו מכם כשתנסו לקבל עזרה בהגעה ובהכוונה למקום כלשהו. יפני יכול לעשות משהו רק אם הוא יודע לעשות אותו על הצד הטוב ביותר. אם הוא לא יכול להסביר לכם באנגלית רהוטה, הוא מעדיף לא להסביר כלל… או אם תרצו להכנס למסעדה שבה אף אחד מהעובדים אינו מדבר אנגלית, יעדיפו לא להכניס אתכם כלל…זה מונע מהם, היפנים, לעמוד במצב מביך. וזה הרבה יותר גרוע מאשר לסרב לכם או להתעלם מכם. אז אל תקחו את זה אישית אם אתם נתקלים בתופעה…
  2. ביגוד והנעלה – ביפן מורידים נעליים במקדשים, באתרים חשובים, בכניסה לבית, לפונדק מסורתי, ולעיתים אפילו למסעדה. יש סיכוי שתאלצו להשיל ולנעול את נעליכם לפחות מספר פעמים ביום ולכן חשוב ש:

א.      תצטיידו בנעליים שאפשר להסירן ולנעול אותן בקלות (למשל, נעלי ספורט ללא שרוכים או מגף עם ריצ'רץ בצד וכו').

ב.      אני ממליצה לכם להגיע ליפן עם גרביים שלמים, ללא חורים ואפילו יפים. זה יהיה אחד מפריטי הלבוש שלכם שיקבל הכי הרבה תשומת לב בטיול. ביפן יש מגוון עצום של גרביים מכל הסוגים ומכל המינים, ודי זולים. כשאני נוסעת ליפן אני תמיד מביאה לבעלי סטוק של גרביים צבעוניים ומיוחדים, שעולים כלום והם איכותיים ברמה יפנית.

כך שבמקום להצטייד בארץ, לשלם יותר וגם לסחוב, אתם יכולים לקנות לעצמכם סטוק מיד עם הנחיתה ואפילו עוד כמה זוגות לחברים (זו מתנה נהדרת שלא שוקלת הרבה, זולה, שימושית ויפה)…

ג.       לא צריך לקחת נעלי אצבע. בכל מקום שתורידו את נעליכם, תקבלו נעליים חלופיות…

מבחינת ביגוד, ממליצה בחום על שיטת הבצל…(אם אתם לא יודעים מה זה, כתבו לי ואספר לכם)

  1.  אונסן  – אחת ההנאות הגדולות שיש ליפן להציע היא אינספור מעיינות חמים לאורכה ולרוחבה של המדינה. דמיינו לעצמכם חורף, הרים מושלגים מסביבכם ואתם טובלים (עירומים, בנים ובנות לחוד) בבריכה עצומה וטבעית של מים חמים ונעימים עד מאוד.

יפן יושבת על מפגש של שני לוחות טקטוניים ולכן משופעת ברעידות אדמה. בפן היותר חיובי נוצריםבה אלפי מעיינות חמים שכאלה עם מים טבעיים משופעים במינרלים ובאיכויות ריפוי. היפנים מתים על טבילה באונסן, ועושים זאת בכל הזדמנות אפשרית (שלא לדבר על טבילה יום-יומית באמבטיה הביתית).

לכן, אם אתם רוצים להרגיש את יפן האמיתית לכו אל מאחורי המחיצות; אל המקום בו הבגדים מושלים וכולם עומדים שווים. בחברה הירארכית כמו יפן, זה לא מובן מאליו. הטבילה באונסן היא חלק כמעט בלתי נפרד במסיבות סוף שנה של חברות ביפן. מפגש שכזה מאפשר לכל עובדי החברה בדרגים השונים – "עליונים ותחתונים", לעמוד שווים לרגע. פה נופלות כל המחיצות. מקסים, לא?

עכשיו מגיעה הבעיה שלנו, הישראלים.

הרבה פעמים שואלים אותי – "עירומים? לגמרי? עם אנשים שאנחנו לא מכירים? ועוד יותר גרוע – עם אנשים שאנחנו מכירים?"

התשובה היא: כן!!! לכו ואל תפספסו את החוויה המדהימה הזו. תתאפסו על עצמכם, תעשו שלום עם הגוף שלכם לפני שאתם נוסעים ליפן, "תסדרו את השיער", תלבשו תחתונים יפים (כדי שיראו אותם כשתתפשטו ותתלבשו), וגם אתם יכולים להשתמש במגבת קטנה (בד"כ מקבלים או שוכרים בכניסה לאונסן) לכסות את המבושים, אם ממש קשה לכם… זו חוויה מדהימה ומיוחדת שפועלת על כל החושים, ונותנת מרגוע לגוף ולנפש (ואתם לא צריכים לעשות כלום, רק להעז). חצי שעה-שעה של טבילה באונסן שכזה ואתם יוצאים כאילו נולדתם מחדש…

  1. סעו ברכבות – אם אתם מטיילים עצמאית ביפן הדרך הטובה ביותר שלכם להתנייע היא ברכבות. זו גם הדרך הטובה ביותר לראות את חיי היום יום היפנים. לדעתי, נסיעה ברכבת בכל מדינה משקפת הרבה מאוד פנים, שכתייר לא תמיד יש לנו הזדמנות לראות (תדמיינו למשל את הודו בלי נסיעה ברכבת. למרות הקושי וחוסר הנוחות, זה כמעט כאילו לא היית בהודו אם לא חווית את חווית הרכבת).                                                                                            מה אוכלים היפנים ברכבת, למשל? הם קונים בנטו – קופסת אוכל יפנית  – ובירה או תה ירוק ועושים פיקניק ברכבת. כדאי לכם גם.

אפילו רק להיות בתחנת הרכבת זה מענין. שינג'וקו, למשל, זו אחת מתחנות הרכבת היותר עמוסות בטוקיו. בכל יום עוברים בה כ- 2 מיליון (!!) איש. אם תגיעו לשם בשעות העומס, מובטחת לכם חוויה תרבותית מדהימה.

אז הצעתי לכם היא לרכוש כרטיס רכבות חופשי לשבוע, שבועיים או חודש (תלוי לכמה זמן אתם נוסעים).  כרטיס שכזה ניתן לרכוש רק מחוץ ליפן, ואפשר לעשות זאת בקלות דרך האינטרנט, והכרטיס יגיע עד אליכם הביתה. הכרטיס הזה כולל גם נסיעות באופן חופשי בשינקנסן (רכבת הקליע)  היפנית המפורסמת, שמהירותה מגיעה קרוב ל-300 קמ"ש.                               ממש (אבל ממש) לא דומה לנסיעה ברכבת בהודו…

  1. "ביפן התנהג כיפני" – ככלל יפנים הם צייתנים ומכבדי חוק. אנחנו כישראלים אוהבים שהחוק מכבד אותנו. לפעמים נראה לי שאנחנו חושבים שחוקים בכלל לא הומצאו בשבילנו, או שהם הומצאו במיוחד בשבילנו כדי שנוכל לעבור עליהם. עם מרדן…

אצל היפנים יש קודים התנהגותיים ברורים, ואחד החשובים שבהם הוא לכבד את הזולת. יותר מזה, ביפן האחר חשוב יותר ממך. ולכן, ביפן תמיד יעמדו בתור כמו שצריך, לא ידברו בטלפון באוטובוס או ברכבת, לא יזרקו חלילה זבל משום צורה ברחוב ואלה רק דוגמאות קטנות. ההתחשבות באחר נוכחת בכל רובד של החיים ביפן.

לפעמים זה יותר מדי. עד כדי ביטול עצמי.

אבל למזלכם, אתם אינכם יפנים. וכזרים (גייג'ין ביפנית) אינכם מצופים לעמוד במשמעת היפנית החמורה, ואם פספסתם יסלחו לכם בקלות…

ובכל זאת, איפה שאתם יכולים שימו לב למרחב של האחר וכבדו אותו. אם מבקשים לא לצלם במוזיאון מסוים או בחנות כל בו, אל תצלמו בהסתר. כבדו את החוקים, את האנשים ואת המדינה הזו שמארחת אתכם באהבה, ומנהגיה שונים משלנו.

 

בכל מקרה, לא משנה לאן תסעו ביפן – אם זה לערים הגדולות או לכפרים הקטנים, בטוחני שתמצאו מדינה מקסימה, אסתטית להפליא ונקיה, עם אנשים חביבים להפליא, מסבירי פנים ומנומסים.

וכשתסעו, אשמח לשמוע איך היה ואם הטיפים שלי עזרו לכם.

וגם לאלה שלא נוסעים עדיין, ספרו לי איזה טיפ אהבתם במיוחד או לפחות עשו לי 'לייק', אם לא קשה לכם.  https://www.facebook.com/pages/%D7%99%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%A6%D7%99/232181320291312

ありがとうございます( arigato gozaimasu –  תודה רבה)

סיפורה של גיישה

מחברת

מעולם לא פגשתי גיישה.
כלומר, לא במובן האינטימי של המילה…

פגשתי גיישות בסיפורים של הגברים היפנים, מעל דפי הספרים שסיפרו על תרבותה של יפן, פגשתי אותן בסרטים, ובספר הידוע "סיפורה של גיישה". הצלחתי להציץ עליהן בגניבה כשהסתובבתי לפני 20 שנה ברחובותיה של קיוטו ברובע גיון, אך רק להרף עין. מעט מאוד ידעתי על גיישות כשחייתי ביפן. מעולם לא ידעתי שלמעשה הן היו ילדות קטנות שנמכרו לסוג של עבדות בתקופה בה ביפן לא היה לאנשים מה לאכול.
במסעי האחרון ליפן, שבדקותיו האחרונות אני רושמת שורות אלו, פגשתי סוף סוף גיישה אמיתית.
התכנסנו כולנו, חבורה של 20 נשים ישראליות ויפנית אחת במסעדה בקיוטו לפגוש את קייקו, ולשמוע על חייהן של הגיישות בכלל ועל חייה בפרט. ממקור ראשון. זה היה מרתק!
בעיני רבים, ביפן ומחוצה לה, מסמלת הגיישה עד היום את התרבות היפנית, למרות שמדובר בעולם הולך ונעלם. אם לפני 100 שנה היו בקיוטו 20,000 גיישות, היום נותרו כאלף בלבד.
תחילתו של עולם זה, הנקרא בעבר אוקיו-אה, העולם הצף (על שום היותו עולם שמעניק אושר רגעי וחולף, אשליות צפות), טמון בחברה היפנית שהחלה להתפתח החל בשנת 1600 לערך. התעשרותם של הסוחרים ביפן באותה תקופה ועיור הולך וגובר הביאו לביקוש רב לבידור בקרב הגברים היפנים.

האיכרים של אותה תקופה, לעומת זאת, סבלו חרפת רעב, ומתוך קשיי היום יום נאלצו למכור את בנותיהם לעולם זה, אם מפני שלא יכלו לטפל בהם או מפני שהעדיפו "להקריב" את חייה של ילדה אחת כדי שלשאר שבעת או שמונת הילדים הנותרים יהיה מה לאכול. ואולי חשבו שבכך הם מעניקים לבנותיהן אפשרות לחיים טובים יותר. כך או אחרת הילדה-גיישה עברה לגור באוקייה (כך נקראו בתי הגיישות) ופעמים רבות לא ראתה את הוריה יותר לעולם. באוקייה השתלמה אותה ילדה-משרתת במשך שנים רבות באמנויות יפניות מסורתיות כגון ריקוד, שירה נגינה ועוד. בנוסף היא למדה לבדר את לקוחותיה במשחקים ובשיחה קלילה, מתובלת ברמזים ארוטיים. למעשה היא הפכה להיות משועבדת לביתה החדש ובעלת חוב שלא ניתן להחזיר. אפילו המעבר ממאיקו (גיישה מתלמדת) לגיישה מן המניין היה כרוך במכירת בתוליה (על ידי האוקייה) לכל המרבה במחיר.

מסע נשי יפן 2014, ההתחלה

מחברת

עברתי לגור באילת כשהייתי בת 6.

כשהייתי בת 20, עברתי לגור באוסקה. אפשר לומר שבשתיהן גדלתי.

באילת – מילדה לנערה בוגרת. באוסקה – מילדה-נערה לבחורה בוגרת, פוחזת משהו.
(במצפה הילה, עם הולדת שני ילדיי הפכתי לאמא, כלומר לאישה. אבל זה שייך לסיפור אחר…)

כפי שכבר סיפרתי בפוסטים הקודמים, שנים רבות לא נסעתי לבקר באוסקה מאז שחזרתי לחיות בארץ, והמפגש המחודש עם העבר שלי ועם מי שהייתי פעם, היה מרגש בסך הכל.
לא הרבה זמן היה לי להתרפק על זכרונות נוסטלגיים. כשחזרתי למלון אחה"צ, קצת לפני שקבוצת מסע נשי הצטרפה אליי, כבר פגשתי את הסנונית הראשונה…א'.

DSCN1906א' המתוקה הגיעה בנפרד משאר הקבוצה, ופגשתי אותה ממש בכניסה לבית הקפה של המלון, אחרי מסעות והרפתקאות משלה בדרך שעשתה מישראל ליפן. תוך פחות משעתיים הגיעה גם שאר הקבוצה ומהר מאוד, מבלי לשים לב, עברי הלך ונעלם לו ואני הייתי שקועה כל כולי בהווה.

16 מטיילות, מקסימות אחת אחת ועוד 3 נשות צוות מלבדי. 19 ישראליות ויפנית אחת. כל אחת – עולם ומלואו. לכל אחת הסיפור שלה, החוזקות והחולשות שלה. כולנו נשים. יוצאות למסע משותף בארץ המדהימה הזו.

ארוחת ערב ב Namba parks, בנין מעניין המזכיר  בעיצובו את הכניסה לפטרה שבירדן.

סיבוב קצר בחיי הלילה הסוערים של אוסקה – ביקור קצרצר במלון אהבה (לא ייאמן שנתנו לנו להיכנס להציץ),

 

 

 

 

 

הדוטונבורי המפורסם על גברבריו הצעירים, והמדרחוב המקורה של שינסאיבאשי העמוס באנשים כמעט בכל שעות היום והליל.
לילה של התאוששות לבנות שזה מכבר נחתו (אני כבר הספקתי להתאושש לשמחתי) ולמחרת בבוקר, ביקור בפתיחת חנויות הכלבו היוקרתית Daimaru. טקס הפתיחה של חנויות הכל-בו נערך ב10:00 בבוקר בדיוק. בשעה זו נפתחות הדלתות והצוות כולו עומד וקד לנכנסים, באומרו את ברכת ה Irashaimase ('ברוכים הבאים' ביפנית). במשך כ-2 דקות, בעוד מוזיקת הפתיחה מושמעת ברקע, עומדים וקדים ליד מרכולתם העובדים היפנים הגאים של חנות ה Daimaru.
בחנות – עולם ומלואו, אך אנו רק מציצות, ומתקדמות לכוון הקומה התחתונה , קומת האוכל, על מנת להצטייד בארוחת צהריים לדרך.
בשעת בוקר מאוחרת עוזבות אנו את אוסקה,ונוסעות לכוון ההרים, לקויה-סאן, עיירה בודהיסטית שלוה על פסגת ההר.

ליצירת קשר ופרטים:


טיולים הרצאות, סיוע בתכנון טיול ליפן ועוד...

עדי שמן はじめまして

נעים מאד- עדי שמן, מורת דרך ויפנולוגית, בעלת תואר שני בלימודי יפן, סטודנטית נצחית. לפני יותר מ 20 שנה, שבוע אחרי שהשתחררתי מהצבא, מצאתי את עצמי ביפן בלי לדעת מילה אחת ביפנית. באתי לשלושה חודשים. נשארתי 4 שנים. דוברת יפנית שוטפת, חולמת ביפנית ועל יפן, ואוהבת לשתף אחרים בחלומות הללו.
חיה במצפה הילה, מרצה על יפן ומובילה טיולים בסימן יפן ברחבי הארץ.
טיול מאורגן ליפן שהוא חוויה.

מה אומרות עלינו

...גם אני, שלא כל כך מתחברת לרוחניות, חוויתי משהו שנכנס לי ללב ולנשמה. אני עדיין ביפן ברוחי. חוויה שתלווה אותי לנצח. הייתי כבר בהרבה טיולים בעולם. אבל טיול כזה עוד לא היה לי. באמת בזכות ריקי ועדי וגם בזכותכן, הנשים היקרות שהכרתי. תודה לכולכן."

רעייה שיינין   

תודה על ההארה והאהבה הרבה שהענקת לנו. לראות את יפן דרכך זו היתה חוויה ברמות גבוהות אתי פרץ, יפן 2018

אתי פרץ   

תודה רבה על הטיול המוצלח והמעמיק. נשארתי עם טעם של עוד..." (רבקה גינזברג, יפן 2018)

רבקה גינזברג   

, היסודיות במידע, המדוקדקת בביצוע, המפתיעה ביופיה והמעמיקה שניתנה ברוב אהבה.. (טליה חרמון, קבוצת מסע נשי ליפן, אביב 2018)

טליה חרמון   

למעלה משבועיים ריחפתי בעולם אחר, מופלא עם קבוצת בנות מקסימות. תודה לכולכן, לריקי ועדי המקסימות על ארגון, הדרכה ונתינה ללא גבולות.

עדנה שגיא   

התחזקה בי התחושה שאני מאמינה בה כבר שנים רבות – שחברות של נשים היא מפגש יקר ומרפא.

פנינה ויטלי