עברתי לגור באילת כשהייתי בת 6.
כשהייתי בת 20, עברתי לגור באוסקה. אפשר לומר שבשתיהן גדלתי.
באילת – מילדה לנערה בוגרת. באוסקה – מילדה-נערה לבחורה בוגרת, פוחזת משהו.
(במצפה הילה, עם הולדת שני ילדיי הפכתי לאמא, כלומר לאישה. אבל זה שייך לסיפור אחר…)
כפי שכבר סיפרתי בפוסטים הקודמים, שנים רבות לא נסעתי לבקר באוסקה מאז שחזרתי לחיות בארץ, והמפגש המחודש עם העבר שלי ועם מי שהייתי פעם, היה מרגש בסך הכל.
לא הרבה זמן היה לי להתרפק על זכרונות נוסטלגיים. כשחזרתי למלון אחה"צ, קצת לפני שקבוצת מסע נשי הצטרפה אליי, כבר פגשתי את הסנונית הראשונה…א'.
א' המתוקה הגיעה בנפרד משאר הקבוצה, ופגשתי אותה ממש בכניסה לבית הקפה של המלון, אחרי מסעות והרפתקאות משלה בדרך שעשתה מישראל ליפן. תוך פחות משעתיים הגיעה גם שאר הקבוצה ומהר מאוד, מבלי לשים לב, עברי הלך ונעלם לו ואני הייתי שקועה כל כולי בהווה.
16 מטיילות, מקסימות אחת אחת ועוד 3 נשות צוות מלבדי. 19 ישראליות ויפנית אחת. כל אחת – עולם ומלואו. לכל אחת הסיפור שלה, החוזקות והחולשות שלה. כולנו נשים. יוצאות למסע משותף בארץ המדהימה הזו.
ארוחת ערב ב Namba parks, בנין מעניין המזכיר בעיצובו את הכניסה לפטרה שבירדן.
סיבוב קצר בחיי הלילה הסוערים של אוסקה – ביקור קצרצר במלון אהבה (לא ייאמן שנתנו לנו להיכנס להציץ),
הדוטונבורי המפורסם על גברבריו הצעירים, והמדרחוב המקורה של שינסאיבאשי העמוס באנשים כמעט בכל שעות היום והליל.
לילה של התאוששות לבנות שזה מכבר נחתו (אני כבר הספקתי להתאושש לשמחתי) ולמחרת בבוקר, ביקור בפתיחת חנויות הכלבו היוקרתית Daimaru. טקס הפתיחה של חנויות הכל-בו נערך ב10:00 בבוקר בדיוק. בשעה זו נפתחות הדלתות והצוות כולו עומד וקד לנכנסים, באומרו את ברכת ה Irashaimase ('ברוכים הבאים' ביפנית). במשך כ-2 דקות, בעוד מוזיקת הפתיחה מושמעת ברקע, עומדים וקדים ליד מרכולתם העובדים היפנים הגאים של חנות ה Daimaru.
בחנות – עולם ומלואו, אך אנו רק מציצות, ומתקדמות לכוון הקומה התחתונה , קומת האוכל, על מנת להצטייד בארוחת צהריים לדרך.
בשעת בוקר מאוחרת עוזבות אנו את אוסקה,ונוסעות לכוון ההרים, לקויה-סאן, עיירה בודהיסטית שלוה על פסגת ההר.
