מעולם לא פגשתי גיישה.
כלומר, לא במובן האינטימי של המילה…
פגשתי גיישות בסיפורים של הגברים היפנים, מעל דפי הספרים שסיפרו על תרבותה של יפן, פגשתי אותן בסרטים, ובספר הידוע "סיפורה של גיישה". הצלחתי להציץ עליהן בגניבה כשהסתובבתי לפני 20 שנה ברחובותיה של קיוטו ברובע גיון, אך רק להרף עין. מעט מאוד ידעתי על גיישות כשחייתי ביפן. מעולם לא ידעתי שלמעשה הן היו ילדות קטנות שנמכרו לסוג של עבדות בתקופה בה ביפן לא היה לאנשים מה לאכול.
במסעי האחרון ליפן, שבדקותיו האחרונות אני רושמת שורות אלו, פגשתי סוף סוף גיישה אמיתית.
התכנסנו כולנו, חבורה של 20 נשים ישראליות ויפנית אחת במסעדה בקיוטו לפגוש את קייקו, ולשמוע על חייהן של הגיישות בכלל ועל חייה בפרט. ממקור ראשון. זה היה מרתק!
בעיני רבים, ביפן ומחוצה לה, מסמלת הגיישה עד היום את התרבות היפנית, למרות שמדובר בעולם הולך ונעלם. אם לפני 100 שנה היו בקיוטו 20,000 גיישות, היום נותרו כאלף בלבד.
תחילתו של עולם זה, הנקרא בעבר אוקיו-אה, העולם הצף (על שום היותו עולם שמעניק אושר רגעי וחולף, אשליות צפות), טמון בחברה היפנית שהחלה להתפתח החל בשנת 1600 לערך. התעשרותם של הסוחרים ביפן באותה תקופה ועיור הולך וגובר הביאו לביקוש רב לבידור בקרב הגברים היפנים.
האיכרים של אותה תקופה, לעומת זאת, סבלו חרפת רעב, ומתוך קשיי היום יום נאלצו למכור את בנותיהם לעולם זה, אם מפני שלא יכלו לטפל בהם או מפני שהעדיפו "להקריב" את חייה של ילדה אחת כדי שלשאר שבעת או שמונת הילדים הנותרים יהיה מה לאכול. ואולי חשבו שבכך הם מעניקים לבנותיהן אפשרות לחיים טובים יותר. כך או אחרת הילדה-גיישה עברה לגור באוקייה (כך נקראו בתי הגיישות) ופעמים רבות לא ראתה את הוריה יותר לעולם. באוקייה השתלמה אותה ילדה-משרתת במשך שנים רבות באמנויות יפניות מסורתיות כגון ריקוד, שירה נגינה ועוד. בנוסף היא למדה לבדר את לקוחותיה במשחקים ובשיחה קלילה, מתובלת ברמזים ארוטיים. למעשה היא הפכה להיות משועבדת לביתה החדש ובעלת חוב שלא ניתן להחזיר. אפילו המעבר ממאיקו (גיישה מתלמדת) לגיישה מן המניין היה כרוך במכירת בתוליה (על ידי האוקייה) לכל המרבה במחיר.
