Looking for Something?

הרהורים על נשיות – מה היית עושה אם לא היית מפחדת?

מחברת

מה הכי כדאי להיות – גבר או אישה?

הבת שלי אמרה לי לא מזמן בזעזוע: "אמא, ידעת שהגברים הדתיים שמתפללים בבוקר אומרים "ברוך שלא עשני אישה", והנשים אומרות "ברוך שעשה אותי בצלמו"?

אני נוטה להסכים עם שריל סנדברג (מנהלת התפעול הראשית של פייסבוק) שכותבת בספרה "לפרוץ קדימה" על העולם שלנו שעדיין מנוהל ע"י גברים, ועל הפחדים המובילים אותנו כנשים – פחד מפני תשומת לב שלילית, פחד שישפטו אותנו והפחד המשולש החזק מכל – הפחד להיות אם/רעיה/בת גרועה.

ורק לאחרונה חברה כתבה לי שנמאס לה מההריונות, מחוסר שינה, מהמחזור, מהביוץ ומההורמונים שמשגעים אותה. שנמאס לה מהקארמה הנשית ושבגלגול הבא היא רוצה להיוולד גבר….

מזדהות?

לא פשוט להיות אישה. מן הסתם גם לא כזה פשוט להיות גבר….לכל מין הקשיים שלו והיתרונות שלו.

אם קראת פעם את "גברים ממאדים ונשים מנגה", ואולי אפילו הזדהית עם הנאמר, אז את בטח כבר יודעת שההבדל הזה, בין מה שאת רוצה, לבין מה שהוא רוצה – הוא פשוט מולד. נולדנו ככה. אנחנו לא אשמות…וגם לא הם…

 

מתי גילית את הנשיות שבך?

יש נשים שמגלות את הנשיות שלהן מרגע שהן נולדות, יש ברות מזל שמגלות זאת בגיל העשרה. ויש שמגיעות לכך רק כשהן הופכות לאמהות. אני הייתי כזו. עד אז, (וזה היה בגיל מאוחר יחסית) הייתי "עם הבנים". מאחר והפכתי לאמא בגיל מאוחר, השיחות של החברות שלי על טיטולים, הנקות, גזים וכמה כפיות הוא אוכל, פשוט לא עניינו אותי. עם הבנים היה אפשר לעשות כיף – לנגן, לשחק שש-בש, לצאת לבלות (הנשים פשוט היו עייפות מדי בשביל זה…)

עד שהפכתי לאמא.

פתאם הכל נהיה רלונטי, כל השיחות המשעממות, כל הקלישאות. פתאם גם אני דיברתי רק על הנקות ועל כמה הוא לא ישן.

האמהות שלי פתחה אותי לעולם הנשי – הבנתי המון (!) דברים על נשים שלא הבנתי קודם. הבנתי שבמקביל לחיים שאני מנהלת בתוך הבית – עם הגבר שלי, עם ילדיי, במסגרת המשפחתית, יש עולם מקביל נוסף שאני שייכת אליו בכל מאודי ומהותי – הקהילה הנשית שבה אני חיה, והקהילה הנשית בכלל.

במקרה הפרטי שלי, לא יכולתי לבקש יותר. הקהילה הנשית במצפה הילה היא מתנה שערכה לא יסולא בפז. במשברים, בשמחות, בזמן שאני צריכה עידוד, בזמן שצריך לתמוך באחרות – הנשים פה בהילה מתגייסות מיד, באהבה רבה.

זר לא יבין זאת…

 

כשאני מפסיקה לפחד

מאז הפכתי אמא עברו כבר אי-אלו שנים, והעולם הנשי אותו גיליתי אז, הפך להיות חלק בלתי נפרד מחיי. מחשבות על הנשיות שלי, על המקום שלי כאישה בעולם שלנו, ממשיכות להעסיק אותי. אני מגלה שלמרות שאני מחשיבה את עצמי כאישה  חזקה ועצמאית (יחסית) עדיין טבועים בי לעיתים דפוסי מחשבה מפעם – כאלה שממעיטים בערכי, ששמים אותי במקום קטן, מקום שאינו הולם את כישוריי ויכולותיי – כנראה, פשוט כי אני אישה…וכך חונכתי לחשוב.

ועכשיו, החלטתי שאני מפסיקה לפחד. ובמקום – אני פורצת לי דרך קדימה; דרך חדשה, דרך משלי, דרך עם בחירות עצמאיות, הדרך שאני מאמינה בה.            זה מה שאני עושה כשאני מפסיקה לפחד.

ואם גם את מרגישה שאת רוצה לפרוץ קדימה, אז הרשי לי לשאול אותך שאלה קטנה –  מה היית עושה אם לא היית מפחדת…?

אם יש לך תשובה, אני מעודדת אותך לצאת ולעשות את הדבר הזה.

 

ואם אתן מחפשות תשובה, או תמיכה, זקוקות לחברה (נשית, כמובן), או פשוט באות מתוך אהבה –

אני מזמינה אתכן לערב נשי מיוחד – חגיגת עשור ל'מסע נשי", ערב שכולו  בשבילכן !!

ערב שהוא נשים ונשיות – ערב לנשים, עם נשים ועל נשים. אני בטוחה שזה הולך להיות ערב מיוחד מאוד.

מצפה לראותכן

ביום חמישי, 18.12.14

בשעה 20:00

ב"אשכול פיס", רח' החי"ל 46, ברעננה.

הוראות הגעה: מצומת רעננה מרכז או מהרצליה: יש להיכנס לרח' אחוזה,  ברמזור מס' 13 לפנות לרח' הנשיאים, לחצות את הכיכר הראשונה ומיד לאחריה, במגרש החניה מצד ימין – להחנות.

הכניסה בעלות 50 ש"ח, בהרשמה מראש בלבד.

אנא צרו קשר והזמינו מקום – מספר המקומות מוגבל  

ניצה דוידוב – "שבילים וחוויות" – 0524-333817

מירה שנער – 0546-283606

ריקי כהן – "מסע נשי" – 0522-311380

מכירה מיוחדת של ספרה של מיהו על יפן וחגיה לילדים ומבוגרים תתקיים במקום. 

מתנה נפלאה לחנוכה..

www.masanashi.com

 

 

באהבה רבה, עדי ענבר- שמן

סנקאי ג'וקו מגיעים אלינו

מחברת

ואתם יכולים ליהנות מכרטיסים ב 25% הנחה!!!

סנקאי ג'וקו – להקת מחול בוטו מפורסמת מיפן מגיעה לת"א ל-4 מופעים.

לאוהבי התרבות היפנית

להמשך…

אז למה באמת כדאי לכם לשמוע על התרבות היפנית?

מחברת

אתמול בתי בת ה-8 הלכה לראשונה לשיעור ניסיון ב קראטה. ליוויתי אותה וישבתי לראות את השיעור.

פתאם ראיתי ממש ברור איך יפן נוגעת בכולנו, פה בהכי קרוב, ליד הבית. היא חדרה לתרבותנו ולהוויתנו בכלל בלי שנשים לב –
סרטי אנימציה כמו "הלב" ו"מולאן", מכוניות (סובארו, טויוטה, הונדה ועוד היד נטויה), חשמליים למיניהם של סוני, סניו, טושיבה (וגם כאן היד נטויה), סושיות בכל מקום ואפילו החלקה יפנית…

אם פעם הם רצו להידמות לנו, הרי שהיום אנו רוצות להיות חלקות שיער ומלוכסנות עיניים כמותן. יופי אקזוטי.

וכמובן כל אמנויות הלחימה שכמעט כל ילד ישראלי עובר דרכן (וגם חלק מהמבוגרים)- בין אם מדובר בטרנדים היותר חדשים כמו אייקידו וקנדו או שמות אפילו יותר קשים להיגוי כמו ג'ייג'יטסו, ובין אם באלה היותר מוכרים כמו קראטה (אין כמעט ילד בדורי שלא מכיר את "קראטה קיד", וחלק מהילדים שראו אולי אפילו הלכו להתאמן בקראטה בהשראת הסרט). כל השמות הללו הגיעו מיפן או סין, או שניהם…

שמחתי לראות את התרבות היפנית שאני מכירה כל כך הרבה שנים משתקפת דרך הסנסיי ("מורה" ביפנית) שסיפר לבתי וחבריה על ערכים כמו כבוד, שליטה עצמית וענווה – ערכים סמוראים שהתגלגלו במשך מאות שנים מיפן הרחוקה של המאה ה-16 עד  לחוג קראטה של קטנטנים מתוקים במצפה הילה.

הרבה זמן אני חושבת לעצמי שהתרבות היפנית היא באמת מופלאה, ובמובנים רבים יכולה להשלים את החלקים שאנו כישראלים קצת חסרים  לפעמים – התחשבות באחר, סבלנות, צניעות. שמחתי לראות שבתי בת ה-8 יכולה לקבל קצת מאלה דרך אימון בקראטה. ועל הדרך אולי גם תלמד להגן על עצמה מפני סכנות בדרך…

ואם אתם רוצים לשמוע איך התרבות היפנית יכולה לתרום לשיפור חייכם, אתם יותר ממוזמנים להתקשר אלי, ולשמוע על פעילויות והרצאות שאני עורכת ברוח יפן.

 

מחכה לשמוע מכם

עדי ענבר-שמן 054-4746262

 

להיות סטודנטית

מחברת

והנה מתחילה לה עוד שנה…

 

והנה אני שוב סטודנטית…

את הלימודים האקדמאיים שלי התחלתי וסיימתי לא כל כך מזמן.

בכלל, כל סדר החיים שלי לא כל כך מסונכרן  עם אנשים מסביבי – התחלתי ללמוד בגיל מאוחר, הפכתי לאמא בגיל מאוחר (בגיל 35…בכל זאת טיפה מוקדם מדי לטעמי…), ורק עכשיו אני מקדמת את הקריירה שלי. הכל התבלבל אי-שם בארבע השנים היפניות….

רוב הזמן אני די מרוצה מזה. גם כסטודנטית בוגרת (כדי לא לומר מבוגרת) הייתי מרוצה. אהבתי מאוד את הלימודים, והשקעתי בהם את כל כולי (כולל נסיעה בטרמפים לאוניברסיטה 5 ימים בשבוע עד החודש ה-5 להריוני).

התחלתי את הלימודים "רווקה זקנה", סיימתי אותם עם שני ילדים ושני תארים, וקצת יותר "זקנה". הסוף כבר היה קשה. להגיש עבודות סמינריוניות עם שני תינוקות בבית, זה לא דבר של מה בכך…

רק ליהנות

והנה אני שוב סטודנטית…אבל כזו שמלקקת דבש. או אם תרצו, את הדובדבן של הקצפת. באקדמיה קוראים לזה "שומעת חופשיה". כשמה כן אני – חופשיה.

תארו לכם, להגיע לאוניברסיטה, לשתות בנחת את הקפה של הבוקר (אני יוצאת עוד לפני שכל הבית מתעורר, אבל מקבלת את הפיצוי בנחת של הקפה…), לשמוע הרצאה מאלפת של ד"ר מיקי-בול דליות (אחת המרצות האהובות עליי), להספיק לגנוב ארוחת צהריים קלה, ו…זהו! בלי עבודות, בלי מבחנים, בלי להיות מחויבת להגיע לשיעורים (לדעתי אין מושג כזה "סטודנטים חופשיים". המרצים שלי תמיד בדקו נוכחות…).  רק ליהנות!! ממה? מהאוירה הסטודנטיאלית, מהרצאה מעניינת ומיום חופש מהבית. ואלי מעוד כמה דברים בדרך.

מגיע לי?                                                                                            

   מאז שסיימתי את הלימודים אני מקפידה לקחת קורס סמסטריאלי אחד בשנה. (זו בסה"כ השנה השניה). יש עוד כל כך הרבה דברים שרציתי ללמוד ולא הספקתי (או לא הסתדר טוב עם מערכת השעות). כל כך הרבה דברים שאני עוד רוצה לדעת…כל פעם מחדש אני מתלבטת על זה המון זמן לפני – האם אני יכולה להרשות לעצמי כלכלית? האם אני באמת יכולה לפנות לזה זמן? האם מגיע לי? האם הילדים שלי יהיו נורא מסכנים כי אמא לא תהיה יום אחד בבית מהבוקר עד הערב המאוחר?

כל פעם מחדש אני מתלבטת, כל פעם מחדש אני מברכת את עצמי על ההחלטה.

אנימציה – לא רק וולט דיסני

אז מה למדתי בשיעור הראשון?

למדתי ששלגיה ושבעת הגמדים של וולט דיסני נוצר כסרט אנימציה הראשון באורך מלא בשנת 1937(!!), ושהאנימציה היפנית אז עוד היתה לגמרי בחיתוליה. שהאיכות היפנית היתה אז ירודה בהרבה מזו האמריקאית ושבעשרות השנים שעברו מאז הרבה דברים קרו. אמנם, וולט דיסני רק הלך והשתפר, אבל עולם האנימציה היפני (אנימה, כפי שהוא נקרא ביפנית) עשה קפיצת דרך אדירה.

מי זוכר כילד את " האווזים של נילס הולגרסון", "הלב" ו"בטי בופ"?  כל הסרטים האלה הם סרטי אנימציה שהגיעו אלינו מיפן.

והאם יש ילד היום שאינו מכיר את "מולאן"? למרות שהיא סינית, גם היא מיפן….

שמות כמו Tezuka osamu, Ghost in the shell  או "אסטרו בוי" אולי לא אומרים לכם הרבה, אבל אם יש לכם בני נוער בבית, סביר להניח שהם מכירים את השמות הללו. כולם מעולם האנימציה היפנית.

בערך משנות ה-90 עולם האנימציה היפנית הולך וכובש את העולם, והיום הוא ללא ספק חלק מהתרבות הישראלית; רק בשבוע שעבר השתתפתי בפסטיבל תרבות יפן בירושלים. באחד הערבים התקיימה תחרות "קוספליי" (costume play) – חברה צעירים שמתחפשים לדמויות מסרטי אנימציה. את כל התלבושת הם תופרים ומכינים לבד, כולל הדבקות וניפוחי שמלות. את כל האביזרים הם מכינים לבד כולל קרניים, חרבות ועוד. הם משתמשים בחומרים שונים שאת שמם מעולם לא שמעתי, וכמעט אף אחד מהם לא למד לעשות זאת באופן מקצועי. יותר מזה – אנחנו מדברים פה על חבר'ה שרובם נעים מגיל 12(!!) ועד 18 לערך. ממש מורידה בפניהם את הכובע. יכולים בהחלט ללמד אותי דבר אחד או שניים על אנימציה.

20141023_201605 20141023_202109 20141023_214029

ואם אתם עדיין לא מאמינים לי שעולם האנימציה כבש את העולם, וגם אותנו אז כדאי שתדעו שתצוגות  קוספליי שכאלה נערכות בהשראת "פורים" של ימי ראשון אחה"צ ברחוב Harajuku שבטוקיו. פשוט חגיגה לעיניים. (כנסו פה לקישור, זה מדליק)

אם מעניין אתכם לשמוע עוד על פורים יפני שכזה, אשמח לבוא ולספר לכם סיפורים מעולם אחר. עולם מופלא, קסום ופנטסטי.

מוזמנים ליצור איתי קשר: עדי 054-4746262

[email protected]

 

רגע של נוסטלגיה

ולטובת הנוסטלגיה, ולמי שעדיין מרגיש קצת ילד הנה לכם קטע משלגיה ושבעת הגמדים, מהתקופה שרובנו עדיין לא נולדנו .

ואם הקטע הקצר הזה מזכיר לכם ילדות, המלצה לסוף השבוע הקרוב – הכינו את הפופקורן וכוס תה (מיץ ענבים לילדים), התכרבלו מתחת לשמיכה ואל מול הטלויזיה (שלגיה או כל סרט אנימציה אחר),והתענגו על מנגינת הגשם הקרב ובא (אינשאללה).

מאחלת לכם סוף שבוע נעים במיוחד,

עדי

Call Now Button